"כל אחד יהלום וביחד גהינום". איך חיים ביחד בדמוקרטיה? איך מקבלים החלטות אם כולם שווים?
אנו פוגשים בחי היום-יום בלבול תחומים בין חופש, שוויון, פריקת עול (אנרכיה- מצב בו כל אחד עושה ככל העולה על רוחו), הפקרות ודמוקרטיה. טעות נפוצה היא כי דמוקרטיה פירושה שכל אחד חופשי לעשות ככל העולה על רוחו וכל מה שבא לו. אם כל אחד מתעקש לנהוג לפי רוחו, נקבל אוסף עריצים שכל אחד מנסה לכפות את רצונו ולא תיתכן תוצאה אחרת מאשר חיכוכים קבועים: ריבים ומלחמות. ילדים רבים נאלצים להישמע לאחים שכל הזמן עסוקים בלקבוע עבורם את החיים מבלי לראות את צורכיהם.
בדמוקרטיה אין איש יכול להשיג את מטרותיו בדרך של הכנעת האחר ולא בדרך של כוח ותוקפנות. זאת אומרת, שכשמישהו מנסה להחליט בשביל משהו אחר- זו אינה דמוקרטיה.
בעצם כמעט אף אחד בעולמנו אינו יודע לחיות בדמוקרטיה כי לא גדלנו בדמוקרטיה אמיתית, גם לא ההורים והמורים. בשם הדמוקרטיה והדגל שלה אנו כופים, פועלים בכוחנות ואלימות על האחר. למשל, האחים הגדולים רוצים לקבוע לקטנים, שזהו דבר אנטי דמוקרטי. או הילד הקטן של המשפחה בוכה וצועק ומכריח את המשפחה לעשות משהו לרצונו ונגד רצון האחרים, כשהוא בעצם מנהל את המשפחה.
בדמוקרטיה יש מנהיגים (הורים, מורים). בדמוקרטיה, כשצריך לעשות משהו עם מנהיגים ועמיתים-חברים, נכנסים לדיאלוג: מקשיבים לשני וזה לוקח זמן, משתמשים בכלים דמוקרטיים כמו שיתוף, התייעצות, ומגיעים להסכמים שהם החוקים, ומסכימים על סנקציות, צעדים שינקטו כלפי מי שבוחר להפר את החוק שהוסכם: מה קורה למי שלא עומד בהסכם ואוכפים צעדים אלה. כשיש אי הסכמות יש להמשיך ולדבר עד שמגיעים למשהו שכולם יכולים לחיות עימו ולא למעוך מישהו או מי שהם בשם "הרוב קובע".
" מי שעומד מלפני ומצדדיי הוא העומד"... חוקי המשחקים נוצרו כדי שלא יהיו אי הבנות ושהמשחקים ידעו מה עליהם לעשות. כולם יודעים שעליהם לשמור על הכללים כדי לקיים את המשחק. לעיתים נחקקים חוקים תוך כדי המשחק בניסיון להכתיב חוקים חדשים שאינם מתקבלים על דעת המשתתפים, שברור שהם מסייעים רק למחוקק אותם. גם זה לא דמוקרטיה. אותם כללים חלים גם בחוקי הכיתה והבית.
אז איך אפשר לעשות דברים בדרך דמוקרטית שמכבדת אותי, את צרכיי וגם את הצרכים של האחרים?
קודם צריך לרצות את זה באמת. להבין את הנזקים העצומים לכולם כשזה לא מתרחש, ואחר כך כולם צריכים ללמוד ולהתאמן בזה כל יום קצת יותר.
