בימים אלה מתחילה היערכות לשנת הלימודים הקרבה ומוצעים לנו שלל חוגים ופעילויות. שפע עצום ורב. בשל ההשתתפות בחוגים, נוצר מצב בו ילדים צעירים עסוקים בגן לעיתים עד השעה 17:00 ומשם מספר פעמים בשבוע מוסעים לחוגים והעשרות. השבוע הופך לריצה מחוג לחוג, המשחק עם חברים נעשה מורכב בתאום- פאזל כמעט בלתי אפשרי בין החוג שלי לחוג של חבריי.
הילד עובר במהירות בין מסגרת הגן בו הוא עובד, תרתי משמע, כמו אצלך הורה במקום העבודה- על מקומו בין הילדים, לבין מסגרות נוספות של חוגים, בהן הוא עושה אותו דבר. אלא שכאן נוסף מסר סמוי שהחיים צפופים, צריך להספיק, להיות טוב, להסתדר. בחזרתו מהחוג הוא צריך לעמוד בדרישות ומטלות הבית.....ומתי הוא נושם, מתי הוא סתם ילד? האם מותר לו והוא בסדר ושווה בלי חוגים והעשרות? האם אפשרי להשאיר ימים פנויים לילדוּת? לשהיית אחר צהרים סתם נינוחה של הורה וילד ביחד, שהם חשובים ומועילים לא פחות מהחוג?
כמה עניינים שיש לשים לב אליהם:
הילד שבנו. הורים צעירים סבורים שאם יעשו עם ילדיהם את מה שהם לא עשו או לא יכלו, יגדל ילד חלומות שהעולם לא ראה כמותו.
כדי להפריד בין צרכי הילד לצרכי ההורה ותפיסותיו, יש לשים לב של מי היוזמה לחוג: של הילד או שלנו, ולמה? ההגיון של הנימוק חשוב. האם כי הילד של השכן הולך? כי אני, ההורה, מפחד שהילד שלי יישאר מאחורי כולם? (צרכי חששות ההורה בלבד).
"פּוּל" שבתוכו יש חוג: אמהות מתלוננות שהן "נופלות מהרגליים" ואיש אינו נוקף אצבע. דיבורים לחוד ומעשים לחוד. מעטים הילדים שראו אם "נופלת מהרגליים". רוב האימהות נושאות בעול במלוא המרץ והאחריות ואינן מרשות לעצמן לנוח ו" ליפול מהרגליים". אימהות מעמיסות על עצמן את נושא החוגים.
לכן יש לבדוק לגופו של עניין מחיר החוג: עומס להורה ולילד מול הרווח של החוג מבחינת הילד. לארגן מערכת הסעים מאורגנת "פּוּלים" ואולי אם אין פּוּל, לוותר על החוג.ֹ
כמה מילים על וויתור:
כאשר הורה מחליט כי אכזבה זה דבר שילדו אינו יכול לשאת, הוא מגלה חוסר כבוד לילד, כאילו שהילד חלש ואינו יכול לעמוד במשימות החיים. הכוח לעמוד בתהפוכות החיים בבגרות נרכש באמצעות האימון לכך בילדות.
מכאן כשנפגשים לאורך השנה בהליכה לחוג בדגם "נָד- נֵד" - ילד שלא לוקח אחריות על החוג, לעיתים הולך ולעיתים לא הולך, כדאי לחשוב כיצד ניתן ללמוד מזה על תהליך וויתור, במקום לריב ולשלם על חוג שכמעט אינו משתתף בו.
בלי לחץ - רשמנו, הבאנו, ואחרי חודשיים הוא לא רוצה ללכת יותר:
כל הורה מעוניין שילדו ילמד, יתקדם ויצליח. יש הורים המאמינים כי עידוד פירושו הפעלת לחץ, או בשפת ההורים: דרבון או שכנוע (לא לחינם קרובה המילה לשורש כנע- להכניע....). בדרך זו מתפתחת אצל הילד תלות בגורם חיצוני והילד לומד להיות מונע על ידי גורמים חיצוניים, שהאחריות מונחת לפתחם ולא אצל הילד. לחץ הוא סוג של מניפולציה, שהורים ומחנכים מפעילים מתוך כוונות טובות כדי לגרום לילד ללמוד, להתקדם, למצות עצמו ולציית. בפועל, הלחץ החיצוני הוא זה שמונע את התפתחות האחריות הפנימית. מיותר להפעיל לחץ ומערכת ציפיות שבגיל 5 ילמד הילד לכתוב ויהיה בחוג אנגלית, כי זה חשוב לחיים. מכאן, שבעת ההרשמה יש לוודא היטב את נהלי הביטול והפסקת החוג לאורך השנה. "ואז אמרנו לנסיך הקטן- נרשום אותך לחוג"
תהליך ושלבי הרשמה אחראיים לחוג:
הכנה: קודם מדברים על התהליך, שיש בו שלבים... זה לוקח זמן, ויש לעשות עבודה הורית בנדון.
שיתוף: מה היצע החוגים הרלוונטי. שלב זה כולל בתוכו כבר את הצגת המציאות - מה אפשרי מבחינת ההורה, החיים ובלי " ליפול מהרגליים"( יום, שעה, "פול")
בדיקה: האם הילד מעוניין בכלל בחוגים או בחוג מסוים ומדוע.
הבנה של ההורה מהם הצרכים של הילד? הדגש הוא על צרכי הילד שלי ולא של הילד שבי: למשל, ילד שצריך להוציא אנרגיה או לחילופין ילד מאופק שצריך קצת לפתח את הספונטניות שלו.
מידע חשוב שעל ההורה לאספו לגבי החוג / המסגרת
מי הדמות שמקבלת את הילד. האם חמה או מנוכרת, הישגית, תומכת? אם הדמות הייצוגית / המאמן נמצא בפועל או רק ברמת כותרת, ומישהו אחר נמצא שם בפועל.
אווירת החוג: האם שם "ילד לילד זאב"?
התייעצות עם הילד, דברו עימו ולא אליו. מה הוא חושב והאם הוא מעוניין ובמה מכל מה שפורט קודם.
הילד בוחר בחוג - התנסות בבחירה ולקיחת אחריות על הבחירה.
אחריות יש לפתח בהדרגה. מפעם לפעם פותחים עוד תחום וצוהר שבו עליו לשאת באחריות. אחריות אינה חפץ אלא מושג שיש לפרקו למרכיבים. זה תהליך ממושך שיש להתחיל בגיל צעיר שבו הטעויות אינן גורליות ולהפעיל את ההגיון הטבעי של החיים.
בניית הסכם פעיל בין ההורה והילד לגבי החוג, בדיקה לאורך השנה.
הדגש הוא על המילה פעיל: לבדוק בהמשך האם נעים לו שם ולמה? האם מלחיץ? אולי מעדיף אחר צהריים פנוי במקומו? יש לקיים בדיקה רצופה לאורך השנה. הורות אחראית, בונה, יעילה ומצמיחה היא הורות שעובדת כל הזמן וההורה צומח ביחד עם ילדו.
