כן, קשה להאמין אבל כל בני האדם נולדו שווים ובחברה המאמינה בערכי חופש ודמוקרטיה אין צורך לדרג מי למעלה ומי למטה. אנחנו טובים כמו שאנחנו, בני אדם. ובכל זאת, אנחנו כל היום מתחרים ובונים וממציאים אין סוף סולמות דמיוניים (יופי, כסף, ציונים, גובה-נומך המותן במכנסיים...) וממקמים ומדרגים אנשים לפיהם. בדרך כלל אנו מדרגים כדי לשים עצמנו כמה שיותר גבוה. בעצם, ככל שנוריד את האחר אנחנו נהיה גבוהים יותר. אנו שואבים הערכה עצמית מתוך ההשוואה עם האחר:" אתה זבל, אני זהב" וככל שאתה תהיה יותר "זבל", אני אהיה בהשוואה אליך יותר טוב, כך שאנו תלויים באילו שמתחתינו, כדי להרגיש טוב עם עצמנו.
מצב של תחרותיות יוצר אקלים קבוע של פגיעה בערך העצמי. אני פוגע ונפגע כשגרה. תחרותיות היא מצב בלתי יציב. במוקדם או במאוחר מעלים כל המדוכאים את נס המרד. זה מצב מלחמה קבוע.
תחרותיות סותרת לחלוטין קירבה, חברות, עזרה ואינטימיות ואין בה שיתוף פעולה- לא רוצים לעזור למי שמנצח אותך.
חשוב להבין כי בתחרותיות אין מנצחים. בתחרותיות גם המנצח מפסיד, כי הוא מפסיד את היחסים, הקירבה, החברות והאינטימיות- כל מה שאנו מחפשים אצל הסביבה.
מי שמרגיש מושפל, בסוף תמיד ישפיל חזרה. נוצרים סבבים אין סופיים של נקמות ופגיעות. מכאן שהתחרותיות מלבה ויוצרת אלימות.
אחד הכלים הנפוצים בתחרותיות זוהי הביקורת, בה מפחיתים את השני ומעלים את המבקר כיודע. בעצם המבקר מעלה את עצמו ולכן "ביקורת בונה" אכן בונה רק את מי שנותן אותה..... ומורידה ומשפילה את המבוקר.
רוב המריבות בין אחים מייצגות תחרותיות על מקום הילדים אצל ההורים ואישורו כל הזמן מחדש: את מי אוהבים יותר ולמי מאפשרים לקבוע יותר בבית, למי מרשים ללכת לישון מאוחר, למי מרשים לצפות יותר זמן בטלוויזיה, וכו'...
"מותק, ההורים השתגעו" :הילדים לא ממציאים שם דבר חדש. גם המבוגרים שבויים בכלא המחשבתי של החיים כתחרות אחת גדולה. מחשבה זו באה לביטוי באופן בולט בחגיגות ימי הולדת ובר/בת מצווה שכל אחד חשוב לו לא להיות פחות מאחרים, ועדיף יותר מהם, דבר הגורר בדרך כלל הוצאות גבוהות לעיתים מיותרות שלא אומרות כלום לילד עצמו.
המלצות לכם הילדים: אי אפשר להתחרות במי שלא מתחרה בי. זאת אומרת, הפסיקו להתחרות כדי שיהיו לכם יותר חברים, שיהיה יותר נעים ויופחתו המלחמות, כולם בסדר עם כולם.
יש מספיק מקום!
