בגיל הכניסה לגיל ההתבגרות 11-12 יש הרבה עניין והתעסקות בחברויות בין בנים ובנות.
כל התהליך של היווצרות החברות מתרחש באופן גלוי. הרבה ילדים בכיתה מעורבים בתהליך, ולא מתאפשרת כל זוגיות- אינטימיות שהיא. ילד/ילדה שמציע חברות הוא במרכז באותו יום וזה עניין "ציבורי": כולם מדברים על זה, מעלים ניחושים מה תהיה התשובה של זה שמציעים לו ומייעצים מה להשיב.
עבור הנוגעים בדבר, הצעת חברות יכולה למקם אותם במקום חברתי חדש טוב יותר מקודמו. יש מצב בו כשיש לך חבר, אתה יכול להיות "משודרג" חברתית גבוה יותר מקודם בגלל החברות, והרבה אם החבר/ה הם "ממעמד חברתי מקובל" יותר משלך. כשחברות מסתיימת אתה נזרק חזרה "למעמדך" הקודם. זהו מצב בו בני הזוג מקבלים הרבה תשומת לב, שאלות, הערכות ומניפולציות, ואין בזה עניין זוגי- פרטי בכלל.
בהרבה מקרים, החברויות הן עניין קצר יחסית - עד חודש חודשיים. כאשר מסתכלים על מהות הקשר בזמן החברות מתברר כי בעצם לאחר הצעת החברות בני הזוג לא עושים הרבה אחרת אחד כלפי השני מאשר לפני החברות, או שאינם נמצאים זה בחברת זה הרבה יותר. החברות היא יותר עניין הגדרתי חיצוני כלפי החוץ ולא קשר עמוק ועשייה אחרת. לעתים אנו שומעים כי עדיף להיות ידידים ולא חברים (אחרי תהליך הצעת החברות) כי עם ידידים אפשר לדבר, לריב, לנהל קשר אמיתי ובקשר של חברות זה לא קורה.
בשל המשמעות החברתית של החברות, בגיל קצת יותר מאוחר (15-16), כשיש חברות אנו רואים הרבה ביטויים חיצוניים לקשר: מתנשקים, מתמזמזים בנוכחות אחרים וכו' כשבזה יש אמירה לסביבה: "תראו מישהי/ו בחרו בי, אני נאהב-אני שווה ואני כבר גדול".
בגיל הצעיר יותר, 11-14, יש בלבול וערבוב מושגים בין חברות ואהבה. בשנים האחרונות, בשל החשיפה הרבה לטלנובלות, הבלבול רב יותר ונעשים ניסיונות להתיישר לפי התנהלות היחסים בסדרות הטלוויזיוניות, לפי מה שאני חושב שמצפים ממני, לפי איך שזה נראה על המסך. אבל להתנהלות האנושית הרומנטית האמיתית יש קצב אחר מזה שבטלוויזיה, ולא ניתן לסלוח בשנייה כמו שגיבורי הטלנובלות עושים.
כל נושא החברות זה שלב חשוב בהתקדמות לקראת קשר. כולם רוצים אהבה ולומדים בצעדים איטיים איך למצוא אותה
