בית הספר להורים
שייכות, שיתוף, עידוד, גבולות, אווירה משפחתית
ארגז הכלים לחיזוק התא המשפחתי

 

חוסר עידוד זו בעיה תרבותית שכיחה למדי, הכוונה הינה שרובנו לא חווינו מספיק עידוד בעברנו, וגם היום אנו לא חווים אותו בכמות נדרשת והתוצאה היא שאיננו יודעים לעודד ואיננו מודעים מספיק לחשיבותו. ההפך מלעודד זה לייאש. כבר בראשית חיינו אנו גדלים באווירה של חוויות מייאשות. כשהילד הצעיר מבקש להתנסות, להרגיש שביכולתו לעשות דברים לבדו, אומר המבוגר: "אתה קטן, הזהר, כשתגדל תבין או כשתגדל תוכל". הילד בד"כ מסרב בהתחלה להיכנע, וכשנופל או שובר נאמר לו "אהה! אמרתי לך". ואז אט אט מאבד הילד את אומץ ליבו ולומד לפחד. כאשר הילד מגיע לביה"ס, פעמים רבות המורה ממשיכה בחוויות המייאשות ע"י הדגשת השגיאות והחסרונות. היא מאמינה שהתייחסות לשגיאות בהערות, גערות, הדגשתם בקו אדום וכדומה, תלמד אותנו להימנע מהם. אין היא יודעת שההתייחסות לשגיאות ולחולשות רק מחזקת את אחיזתם בנו, ומפתחת בנו רגשות שאנו לא בסדר, "לא יוצלחים" ועוד. כמתבגר וכבוגר נידרש הילד להוכיח את עצמו מדי יום ביומו. להראות שהוא יודע לעמוד במטלות החיים, להתנסות בדברים חדשים, לקחת סיכונים מחושבים וכו', אבל אז הילד כבר טעון ברגשות נחיתות, שהוא לא יוצלח, ולא בסדר. במשך הזמן למדנו להסוות את חולשותינו מהסביבה ומעצמנו. למדנו כבר שרק אם נהיה מושלמים, רק אם נעשה את הדברים ב 100% , יהיה לנו ערך. והרי אנו יודעים שאיננו מושלמים ולכן אנו חוששים תמיד שאין לנו ערך. וכך בתרבות שלנו, למרות שאנו יודעים שחשוב לעודד, אין עידוד, לא לעצמנו ולא לזולתנו במיוחד שאנו הכי זקוקים לו... אבל לייאש אנו מומחים...

אבן שושן מגדיר עידוד: "חיזוק רוחו של אדם לעשות ולבצע דבר מה". ההגדרה נובעת מהתוצאה, כלומר תגובה תקבע כמעודדת או כלא מעודדת, על פי האופן שבו תתקבל. אם התגובה הביאה להגברת האמונה של האדם בכוחותיו והעלתה את הערך העצמי שלו משמע זו תגובה מעודדת. ואם לא... מכאן נבין שמטרת העידוד היא לחזק את האמונה של האדם בעצמו, בכוחותיו וביכולתו. לטעת בו אומץ, אמונה ואופטימיות לקבל את עצמו בלי פחד מפני זלזול והשפלה. חשוב להבין שהעידוד לא פותר בעיות או מסלק צרות. זו לא טכניקה שההורה יכול להשתמש בה כדי לקדם את מטרותיו ולהביא את הילד לפעול כרצונו. העידוד מכוון לצרכים של מקבל העידוד ולא של נותן העידוד, כלומר צרכי הילד ולא ההורה. העידוד לא יביא לציונים טובים או הישגים אחרים אלא - לתחושת ביטחון עצמי של הילד.
העידוד הוא כוח בידי ההורה לגדל ילד זקוף או כפוף! העידוד הוא ה"מזון" לנפש וכדאי לתת אותו במינון שנותנים מזון. ילד שגדל באווירה מעודדת לרוב מסיק מסקנה שהעולם הוא מקום בטוח, ושהוא שייך אליו בתוקף היותו. הוא מנסה לתרום ולהועיל וחש הזדהות עם משפחתו והחברה. יש לו אומץ להתמודד ולהתנסות במשימות החיים השונות. הוא מבין שמותר להיכשל וללמוד מכך, והעיקר מאמין בעצמו.

העידוד הוא המזון להתפתחות הנפשית של הילד, כפי שהאוכל הוא תנאי לצמיחתו ובריאותו הגופני, העידוד הינו תנאי הכרחי לבריאות נפשית. בכל יום באופן התנהגותנו כהורים יש לנו את היכולת לתת את המזון הנפשי הטוב ביותר לילדנו ולעודד את המוטיבציה הפנימית שלהם. אם ההורים לא ילמדו לעודד, הם לא יגיעו לתוצאות שהם שואפים להגיע אליהם, ולעיתים קרובות ההורים אלה, אף ישיגו את ההפך ממה שהם שואפים. תנאי הכרחי לפני תחילת העידוד הוא לקבל את הילד כמו שהוא ולא לפגוע בתחושת השייכות שלו. העידוד מתרכז בהדגשת הצדדים החיוביים, היתרונות והיכולת. הורים שיודעים לעודד מכבדים אותו   גם שהם לא מרוצים מתפקודו. אם לילד יהיה בטחון מלא שהאנשים החשובים לו מקבלים אותו גם כאשר אינם מסכימים עם התנהגותו, הילד יוכל לשכלל את התנהגותו ויכולתו לתפקד בתחומים שונים שהחיים מזמנים לו. למעשה הבסיס של העידוד מתייחס למעשה ולא לעושה, כך שאם הוא עשה מעשה לא רצוי נאמר לו: "מה שעשית גרם נזק", או "מה שעשית לא בסדר" במקום "אתה ילד רע", התייחסות למעשה מקלה על התנהגותו מבלי שיחוש שהוא עצמו אינו טוב ובלי לפגוע בתחושת השייכות שלו.

העידוד נבחן על פי התוצאה, מטרתו ליצור שינוי חיובי בעמדה של מקבל העידוד, לחזק את האמונה ביכולתו ואת הביטחון העצמי שלו ולהביאו להבנה כי הוא טוב כמו שהוא. העידוד נוטע בנו את אומץ הלב להיות בלתי מושלמים, לקבל את עצמנו כפי שאנחנו ולחיות בלי פחד מפני השפלה, זלזול וחשש ממה שיגידו האחרים כאשר הם יחשפו את חולשותינו.

האומנות העידוד היא לחדד את הרגישות שלי כדי להבין את מי שיושב מולי ומה הוא צריך. לפעמים העידוד הוא בכלל לא לומר כלום, אלא פשוט רק לחבק. הדרך היחידה לבדוק אם עודדתי או לאו, תלוי באדם שיושב מולי, אין כללים מדויקים לעידוד. עידוד נועד למי שנכשל, אך בפועל, בדרך כלל מעודדים את מי שמצליח, נותנים לו חיזוק חיובי. מומלץ להתחיל את העידוד עם מי שנכשל, משום שמי שנכשל מרגיש שהוא לא טוב ואז יש חשש שמתחיל מעגל הקסמים של הכישלון:

ילד מתנסה ברצף של חוויות מייאשות מפתח תדמית עצמית של אינני מספיק טוב, ילד המאמין שאיננו מספיק טוב מצפה לכישלון, ילד המצפה לכישלון מביא על עצמו כישלון, הסביבה והחברה מגיבה על כישלון בהשפלה, ילד שהתנסה בכישלון ובהשפלה מפתח תחושת כאב, ילד שחי עם כאב נוטה להסתגרות ונעשה עסוק בעצמו, ילד שעסוק בעצמו ובעיותיו איננו מתקדם ואיננו מתפתח, ילד שאיננו מתקדם נעשה בהדרגה מנותק, הילד המנותק חש לא שייך, לא רצוי, חסר ערך ומיואש, פסיבי, חסר בטחון עצמי, חסר אמונה בכוחות עצמו, ילד כזה יפחד להתמודד ולנסות שוב כי יחשוש מכך שהאחרים יראו אותו כלוזר - הוא ימשיך להיות עסוק בכאב של עצמו, ירגיש שהוא אפס - ימשיך להיכשל באמת כנבואה שמגשימה את עצמה לאירוע הבא. אדם שמרגיש שהוא לא טוב הוא כמו האות פ , פסימי , פסיבי, פקפוק, מלא פחד להיתנסות, מרגיש דפוק.

מנגד ילד המתנסה ברצף של חוויות מעודדות מפתח תדמית עצמית של אני טוב ונכנס למעגל הקסמים של ההצלחה. ילד המאמין שהוא טוב מצפה להצלחה. ילד המצפה להצלחה מביא על עצמו את ההצלחה, החברה מגיבה על ההצלחה בכבוד, ילד שהתנסה בהצלחה וכבוד מפתח תחושת הנאה, ילד שנהנה מעצמו נעשה פתוח לסביבה, ילד פתוח לסביבה ולתהליכים המתרחשים בה מתקדם, ילד מתקדם נעשה יותר מעורה, ילד מעורה היטב מרגיש את עצמו שייך אהוב, ובעל ערך ויש לו סיכויים טובים להמשיך להצליח. בקיצור הילד מרגיש "אני טוב" - "יש לי הוכחות שאני שווה" - דימוי עצמי גבוה - יותר מתקדם - פתוח לחברה - אחרים חושבים שאני מצליחן - ביטחון - הצלחה - נבואה שמגשימה את עצמה משום שילד שמרגיש שגם אם הוא נכשל יש לו כוח להתמודד ולהצליח באירוע הבה.

אדם שמרגיש שהוא טוב הוא כמו האות א': אופטימי, אקטיבי, אומץ, אמון ואמונה בכוחות עצמו

דבריו של דרייקורס מתוך הספר "ילדים האתגר":
"לאומץ לבם של ההורים נודעת חשיבות רבה ביותר. כל אימת שאתם מרגישים חרדה, או אומרים בלבכם "אוי ואבוי, שוב שגיתי", עליכם לראות בכך סימן להעדר עידוד בקרבכם. אל לכם להיתפס לרפיון ולייאוש, נסו לערוך חישוב קר כדי למצוא דרך לשיפור המצב. אם הדרך החדשה שניסתם הצליחה מה טוב. אם לא עלה בידכם להתגבר על הרגלים קודמים - אל תכעסו על עצמכם. עליכם לאזור אומץ כל הזמן, וכדי לעשות זאת דרוש לכם "האומץ להיות בלתי מושלמים". שובו והיזכרו במקרים שבהם הצלחתם, ונסו שנית. אין טעם להרהר שוב ושוב בשגיאות, הדבר רק יחבל באומץ לבכם. זכרו: אי אפשר לבנות על חולשה רק על חוזק. זכרו את האמירה: "אין אדם בארץ אשר לא ישגה", ושננו לעצמכם שלא יתכן שלא תשגו. אי אפשר להשיג הכל מיד. כל שיפור קטן מהווה צעד נוסף קדימה, כל צעד קדימה מהווה מקור לעידוד".

לסיכום:
עידוד נכון מתייחס לעושה ולא למעשה או לתוצאה. למשל: כשילד מביא ציור וטוען שזה פרח, אך אתה לא רואה פרח, אל תגיד לו איזה פרח יפה, כי אתה באמת לא רואה פרח, עדיף לדבר על מה שרואים בפועל: צבעים, צורות וכו'. לעודד ולומר, איזה צבעים יפים בחרת, אתה אוהב את הציור ( פרח ) שלך ? אם לא מוצאים שוב דבר יפה, אפשר לשאול נהנית לצייר ?

תמיד להתייחס למעשה ולא לעושה. כדי לעודד את הנכשל צריך לעודד את הכוח הפנימי שלו. להראות את היוזמה, אומץ, השקעה, תכנון וכו'. תמיד תחפש את הפן החיובי בכל דבר, כמוצאים את הפן החיובי למעשה מוצאים את מקור הכוח. למשל, שילד מקבל 70 במבחן, אמור לו כל הכבוד, את יודע 70% מהחומר, אני סומך עליך שאם תרצה תמצא את הדרך לקבל ציון גבוה יותר, אם תרצה את עזרתי, אני כאן. ילד שמקבל 60 בציון - אם הוא מרוצה מהציון הזה, סימן שיש לו ביטחון וככזה יהיה לו ביטחון להשקיע הלאה גם יותר. כאשר מעודדים, לא להשתמש במילה "אבל". אם למשל, אתה נותן מאה מחמאות ופתאום אתה מכניס את המילה "אבל", שהיא מילה שלילית, למעשה לקחת את כל המחמאות בחזרה, כל מה שאמרת לא שווה, וביטלת את כל מה שנאמר בהתחלה. באותו אופן אל תשתמש במילה: אם / אם לאו.

משפט קצר על ההבדל בין שבח לבין עידוד
לאנשים יש נטייה לטעות ולייחס ולחשוב שדברי שבח והלל הם דברי עידוד. דברי שבח והלל ניתנים על הישגים גבוהים והצלחה, לעומת זאת, אנו וילדנו זקוקים לעידוד דווקא כאשר איננו מצליחים. מכאן שאחד המחדלים החמורים של החינוך, הוא שלקחנו ושללנו את העידוד מאלו שממש זקוקים לו, מהנכשלים, מהמיואשים והפסימיים, והענקנו אותו למצטיינים, למצליחנים ולאופטימיים, כלומר לאלה שפחות זקוקים לו.

לפני שנעבור ללמוד את כללי העידוד, נזכור שהעידוד נובע מהתוצאה, כלומר יש לו פן אישי. תגובה שמעודדת ילד אחד יכולה להתקבל אחרת אצל ילד אחר. לכן העידוד הוא אומנות. והמעודד צריך לחשוב "מה יעודד את עדי ומה יעודד את שיר..." כלומר להתחבר לעולם של השני ולחשוב איך הוא יפרש את דבריו. ובכל זאת ישנם עקרונות וכללים שיעזרו לנו להגיע לתוצאה המיוחלת - לעודד את ילדינו.

( ורד זיו, פרומה קופפר, ירדנה שוב עמי, שרון טל, סמדר פרגר )

לקבל ולהעריך כל אדם כפי שהוא, וגם את עצמנו, ללא תנאים.

ילד יושב מול הטלוויזיה, הערב יורד והוא לא ניגש לילקוט להכין שיעורי בית.

לא- אם תכין שיעורי בית אז אספר לאבא איזה ילד נהדר אתה...

כן- לדעתי, חשוב להכין שיעורי בית אך גם אם תבחר אחרת אתה חשוב לי...

כבוד הדדי, כבוד לעצמנו ולזולת, שפירושו לא לפגוע, לא לזלזל, לא להשפיל - לא את עצמנו ולא את הילד. לכבד פירושו, בין היתר, ללמוד להקשיב ולקבל את העובדה שכל אדם זכאי להחזיק בדעות שונות.

אימא ובת הולכות לקנות בגדים יחדיו, הבת בוחרת בגד שלא נראה לאם.

לא- הבגדים שבחרת נראים עליך כמו אוהל...

כן - אני מכבדת את הבחירה שלך אפילו שאינה לטעמי. זה טוב שאת יודעת מה את רוצה, וכמובן ששמרת על מסגרת התקציב שקבענו.

הדגשת החיובי והמצוי ולא השלילי והרצוי, היש ולא החסר. ההתייחסות צריכה להיות אל הכוחות ולא אל החולשות, כי ההכרה בכוחותיו של הילד וחיזוקם בונים את האישיות על בסיס יציב של היש.

ילד מספר לאמו שהמורה הענישה אותו.

לא- מה כבר עשית? אם המורה הענישה אותך כנראה הגיע לך.

כן - אני שמחה שאתה מספר ומשתף אותי גם בדברים לא כל כך נעימים.

הערכה על פי ההשקעה, המאמץ, ולא על פי התוצאה. מידת ההשקעה והמאמץ תלויים בנו או הילד, אבל התוצאה לא.

ילד למד למבחן במתמטיקה ובכל זאת חושש מחר לקראת הבחינה.

לא- זה יהיה רע מאוד אם תיכשל במבחן, הרי בשביל מה למדת? ואתה יודע שבלי מתמטיקה אי אפשר להצליח בחיים.

כן- אם התכוננת בעצם הצלחת, הצלחת בכך שהתכוננת ברצינות.

שינוי בתפיסת כישלונות ושגיאות. השגיאה היא מעבדה לימודית. היא מאפשרת לנו הבנה וידיעה מעמיקה יותר של מה שעשינו.

ילד רוצה לעזור לפנות את הכלים מהשולחן, הכוס נשמטה מידו ונשברה.

לא - אני רואה שאתה שובר דברים, אל תוריד יותר מהשולחן.

כן - אני רואה שהכוס נשברה, זה קורה לעיתים לחפצים שבירים, עכשיו ננקה יחדיו.

לא לצפות להתקדמות מהירה וגדולה. יש לקבל שתהליך ההתקדמות הוא איטי ואת ההישגים של הילד יש להשוות אך ורק אל עצמו. כדאי לאפשר גם לעצמנו וגם לילד להתקדם צעד אחר צעד.

אימא רוצה שבנה יתלבש כבר לבד.

לא- אחותך, בגילך התלבשה כבר לבד ואתה עדיין לא.

כן- היום לבשת את החולצה לבד ובשבוע שעבר לבשת רק את המכנסיים, ממש התקדמת.

האמונה שלנו בילד היא עידוד בשבילו. כאשר אנו מאמינים ביכולת של הילד לפעול עצמאית, אפילו בקנה מידה קטן, כאשר אנו מורידים מעלינו את האחריות לכמה מענייניו וסומכים עליו שיוכל להתמודד איתם בעצמו, אנחנו מעודדים אותו.

ילד מספר שהיום אף אחד לא שיחק אתו בהפסקות.

כן- אני סומכת עליך שתמצא דרך להתמודד עם המצב

לא- אני מיד מתקשרת למורה לבדוק מי אשם, אל תדאג חמודי, מחר ישחקו אתך.

הרגשת השייכות נותנת עידוד. מתוך הרגשת השייכות וה"אנחנו" צומחים כוחות. ההרגשה שאני חלק ממשהו מחזקת.

אבא פוטר מהעבודה והמשפחה בקשיים כלכליים.

לא - אבא פוטר מהעבודה אבל זה לא עניין של ילדים ואתם לא צריכים לדאוג.

כן - אבא פוטר מהעבודה לכן אנחנו צריכים להסתדר עם פחות כסף.

 

"זה באמת קשה לרכוס כפתורים..." - לומר גם כשהצליחו וגם כשלא הצליחו.

"לא נורא בפעם הבאה אולי יהיה אחרת..." - ולא לומר "בפעם הבאה תצליח/י". ההצלחה לא בטוחה ובכל זאת כדאי לנסות שנית.

"מה את חושבת שכדאי לעשות במקרה כזה ?" - אימון בחשיבה על פתרונות אפשריים.

"גם זה קורה לפעמים..." או "גם לי זה קורה לפעמים..." - המסר מותר לא להצליח, גם גדולים לא תמיד מצליחים.

"זה באמת מפחיד..." (לראות צל מטייל על הקיר בלילה !) - לגיטימציה לרגשות, הזדהות.

"אני מבינה שקשה לך להיפרד וללכת הביתה..." - הזדהות, הבנה, אמפטיה.

"מאוד שמחתי שהצלחת להתגבר על הכאב..." - אמון בכוחו, ביכולתו להתמודד.

"עכשיו אני פנויה ויכולה להקשיב לך, מה רצית לומר לי ?..." - כבוד למה שיש לה לומר.
"איך שאתה יודע לסדר יפה את החדר שלך. כל הכבוד ! ..." - עידוד לעשייה.

"השתמשת בכל-כך הרבה צבעים בציור, זה עושה לי שמח בלב..." - עידוד לעשייה, להשקעה, ולא לתוצאה.

"איזה יופי שאפשרתם לי לנוח. עכשיו יש לי כוח לשחק אתכם..." - התחשבות.

"מה דעתך על הבגד הזה ? האם הוא יתאים לדנה אחותך או לא כל-כך ?..." - הוא מישהו שמתייעצים אתו, הוא בעל ערך.

"מה את מעדיפה לעשות קודם ? להתקלח או לאכול ? ... " - לאפשר לה לבחור ולהחליט בדברים שאפשר.

"כל הכבוד לך שעמדת בהסכם שלנו ..." (כיבה את הטלוויזיה עם תום התכנית ובא לאכול) "...אני רואה שאפשר לסמוך עליך " - הכרה מילולית בהתנהגות חיובית.

"שמתי לב שהיום חזרת מבית הספר קצת שקטה, קרה משהו ?..." - אני כאן עבורך, אני שמה לב אליך, אני אוהבת אותך...

"אני מאוד מעריכה את העובדה שכל יום אתה מביא הביתה את אחיך מהגן, זה עוזר לי מאוד כי אני פנויה ל......" - גם הדברים המובנים מאליהם , התרומה הקיימת , זוכים להכרה ולדגש.

"כמה נעים לי לראות אתכם משחקים יפה ביחד..." - כשפתאום יש שקט וחשוב לחזק ולעודד עוד כאלה יחסים בין הילדים.

"אתה ילד מקסים , איזה יופי אתה מתחלק עם חבריך..." - לא רק סופרלטיבים, לתת תוקף וכנות למחמאה, לומר למה.

"כשחיבקת אותי, עודדת אותי מאוד, כי הרגשתי רע מקודם ועכשיו החיבוק שלך נתן לי כוח..." - גם את הקטנה בעלת יכולות ומסוגלת לעודד אותי הגדולה "הכל יכולה".

"אני מאוד אוהבת אותך, כשאתה מכה את אחותך הקטנה זה מאוד לא נעים לי..." - הפרדה ברורה בין ה"עושה" ל"מעשה", אהבת ההורה אינה תלויה בדבר, היא מובטחת גם כשנעשים מעשים שליליים.

"היום היה יום לא כל-כך נעים, זה לא נורא, מחר יום חדש - מחר נתחיל מהתחלה..." - בלילה לפני השינה, כדי שהשינה תהיה מתוקה יותר, כדי לעודד גם אם אנו מרגישים שאין כל-כך על מה.

"טעיתי כשאמרתי לך ...כך וכך... , הייתי עצבני קודם, לא שלטתי בעצמי, אני מצטער..." - מתן כבוד לילדה ולרגשותיה, העברת המסר שערכנו האנושי שווה ערך, שאת חשובה לי מספיק כדי שאתנצל בפנייך, גם אני המבוגר, שוגה / טועה / מפשל וכד, הטעות היא אפיון אנושי כולנו לוקים בה.

רגע לפני סיום...
כדי להמחיש בצורה מיוחדת את כוחן של מילים ועידוד אתם חייבים לקרוא את הסיפור הבא...

הציפיה מילדנו  - התנהגות  - שייכות  - שיתוף  - עידוד  - גבולות  - אווירה משפחתית  - פינוק  - הגנת יתר  - לחץ הורי  - ביקורת  - אושר  - עוד מאמרים  - למה חשוב לערוך צוואה