מעבר דירה
לבת זוגי ולי שני ילדים, בן ארבע וחצי ובן שנה. בעוד שישה חודשים אנו עתידים לעבור דירה בתוך המושב שבו אנו גרים. כיצד נוכל להקל על ילדינו ולדאוג שהמעבר לא יהיה מלווה בקשיים ומכשולים מצדם?
ד"ר נאוה וולפסון, מנחה הורים לחינוך והתפתחות ילדים בגיל הרך, משיבה:
ראשית, חשוב לבדוק עם עצמנו כיצד התמודדנו בעבר עם שינויים ומה הקל עלינו, ואף לשתף את הילד הגדול בזיכרונות מהשינוי שעברנו. לא פחות חשוב לבחון מה אנו כהורים מרגישים עם המעבר והאם אנו שלמים עם ההחלטה. בדרך כלל, אנו משדרים לילדינו את תחושותינו: שמחה, התרגשות או חשש. ככל שנחוש שלמים עם השינוי, כך נוכל לתת לילדינו תחושה של ביטחון שתקל עליהם את התהליך. לפני המעבר ניתן לטייל בסמוך לבית החדש, לספר על המעבר, לבלות במגרש המשחקים הקרוב לבית העתידי וכו'. תארו לילדים איך ייראו שלבי המעבר - אריזת החפצים בארגזים (כלי מטבח, תמונות, בגדים שלכם ושל הילדים, צעצועים וכו'). בהמשך תארו את העברת הארגזים למשאית ופירוקם בבית החדש. מומלץ לארוז את חפצי הילדים בשלב האחרון, ובפריקה מומלץ לסדר ראשית כל את חדרי הילדים, כדי שהמשחקים יהיו נגישים. הדבר עשוי להקנות להם ביטחון ולהקל על השינוי. מלבד זאת, חשוב כמובן לסמוך על הילדים שיסתדרו עם השינוי.
שוכחת להתפנות
בתי הבכורה, בת חמש, ולה אחות בת שנתיים. בעלי משרת בצבא קבע, ולכן אינו מגיע הרבה הביתה.
לפני כחודש החלה הגדולה להרטיב במשך היום, ובנוסף היא שוכחת לנגב בשירותים. כל הניסיונות שלי לשכנעה להתפנות במועד, נכשלו. הגננת שלה טוענת שהילדה עסוקה מאוד בעולם המשחקים שלה, ולכן אינה ניגשת בזמן לשירותים, אבל איני בטוחה שזו הסיבה. מה עושים?
ד"ר נאוה וולפסון, מנחה הורים לחינוך והתפתחות ילדים בגיל הרך, משיבה:
חסרים פרטים חיוניים, כמו האם התרחש שינוי כלשהו במשפחתכם לאחרונה? האם העובדה שבעלך אינו מגיע לעתים קרובות הביתה נובעת משינוי שקרה בזמן האחרון? באיזה גיל נגמלה הילדה מעשיית צרכים בחיתול? האם הילדה נגמלה גם בלילה? האם ההרטבה במהלך היום אופיינית לזמנים מסוימים? לעתים ילדים מרטיבים עקב שינוי שחל בחייהם, כמו מעברים, שינוי בתוך המשפחה, מתח, לחץ המופעל כלפי הילד ועוד. בתקופות אלה יש להתפנות לילדה מדי יום ולהקדיש לה קצת יותר זמן מהרגיל. הכוונה היא לבלות איתה לבד, ולאו דווקא במשחק דידקטי, אלא במשחק מהנה ומשחרר כמו כדור או בלון, או לצאת לשעה אחר הצהריים. המשיכי להעניק לה חום, אהבה ותשומת לב, ובמקביל, הפחיתי את ההתייחסות להרטבה ולניגוב. אם לא יתרחש כל שינוי תוך מספר שבועות, יש לפנות לאיש מקצוע.
שנת צהריים במעון
אני מנהלת מעון עד גיל שלוש. לאחרונה החלו לדרוש מאיתנו כמה מההורים להפסיק לתת לילדיהם לישון בצהריים, בטענה שכתוצאה מכך הם הולכים לישון מאוחר בלילה. אנחנו לא מרדימים את הילדים בכוח. הילדים נרדמים לבד. האם זה תקין להעיר ילד שרק נרדם מאחר שהוריו אינם מסוגלים להתמודד עמו לקראת הלילה? מדובר בילדים בני שלוש. מה נכון לעשות, ואיך אוכל להשיב להורים אלו?
ד"ר נאוה וולפסון, מנחה הורים לחינוך והתפתחות ילדים בגיל הרך, משיבה:
בחינוך ילדים חשוב לעבוד בשיתוף פעולה בין הצוות המחנך לבין ההורים, ולכן יפה שיש ניסיון להתייחס לדברי ההורים. כמו כן, אינכם מרדימים את הילדים בכוח, כראוי.
כאשר ילד אינו הולך לישון בשעה סבירה בלילה, ייתכנו לכך מספר סיבות. לעתים הדבר נובע מקושי בסדר יום או בגבולות, אולם לעתים ילדים סביב גיל שלוש זקוקים לפחות שעות שינה או מוותרים על שנת הצהריים, ולכן סביר להניח שבלילה הם יהיו עייפים יותר וילכו לישון מוקדם יותר. הדבר נכון כל עוד הילד רגוע ולא עצבני עקב חוסר שינה. אם כך, יש לבדוק האם ויתור של שנת צהריים הוא צורך של ההורה או צורך של הילד. כשמעירים ילד לאחר שהוא נרדם, נשאלת השאלה כמה זמן לוקח לו להירדם. אפשר לנסות לא להרדים את הילדים בשעת ההשכבה ולדאוג להם לפעילות שקטה, למרות הקושי הכרוך בכך, ולבדוק מי מהילדים אכן מחזיק מעמד ומי נרדם או מגלה סימני עייפות. יש לבצע זאת תוך כדי משחק ובתיאום עם ההורים.
בגן של הקטנים
בתי, בת ארבע וחודשיים, חונכה בגן פרטי מגיל חודשיים וחצי ותמיד הייתה מרוצה. בתחילת השנה העברתי אותה למחלקה של הילדים הגדולים יותר, שגילם נע בין ארבע לחמש, ומאז היא החלה להתלונן על אלימות מצד הגננות והילדים. החזרתי אותה למחלקה הקודמת של הילדים הקטנים, שבה הגדול הוא בן שלוש וחצי ולפעמים היא נזכרת בחברותיה הקודמות ומבקשת לחזור לגן הקודם. מצד שני, כשאני מזכירה לה את הגננת האלימה היא מוותרת על הרעיון ומבקשת להישאר עם הגננת הקודמת. אני חוששת שהשהות עם ילדים צעירים ממנה תגרום לכך שלא תתפתח ותלמד כנדרש. בן זוגי ואני אקדמאים ומורים במקצוענו, ולכן יש ביכולתנו לתרום לה ידע, אבל השאלה היא אם מבחינה התפתחותית די לה בכך שהיא משחקת עם אחיותיה, בנות שש ושלוש, או שמוטב להחזירה למחלקה של בני גילה בגן. מה דעתכם?
ד"ר נאוה וולפסון, מנחה הורים לחינוך והתפתחות ילדים בגיל הרך, משיבה:
ראשית, אלימות מצד גננות היא דבר חמור ביותר (אם אכן היא קיימת). מומלץ ואף הכרחי לבדוק את הנושא לעומק ולשתף את הגורמים המוסמכים לכך. בקשר לאלימות הילדים, יש לוודא שזו מטופלת באמצעים חינוכיים מתאימים.
בנוגע להעברת ילד לגן או למחלקה אחרת - באופן כללי, פעמים רבות מעברים מהווים קושי ודורשים הסתגלות, ולכן לא מומלץ להעביר ילד ממסגרת למסגרת מספר פעמים ברצף. לפני שעושים שינוי, חשוב לשקול היטב את הדברים ולהרגיש שלמים עם ההחלטה (בנוגע למסגרת החדשה והצוות המטפל).
לגבי העברת הילדה לקבוצת הילדים הצעירה יותר, חסרים לי נתונים, כמו: האם הילדה אכן יכולה לקבל מענה לצרכים המתאימים לגילה במסגרת הקבוצה? האם יש בקבוצה ילדים בגיל הקרוב יותר לגילה של בתך? מהי התפתחות הילדה? ועוד. מאחר שהילדה חוותה כבר שני מעברים בתקופה האחרונה, כדאי לשקול היטב מעבר נוסף. יש לשקול את כל ההיבטים ואולי אף להתייעץ עם גורם מקצועי.
הרטבת לילה
בתי, בת חמש וחצי, ועדיין בורח לה פיפי בלילות. בעבר היא סבלה מדלקות שתן חוזרות ונשנות וקיבלה את התרופה המונעת צפורל. כל הזמן חשבנו שהבעיה נובעת מהתרופה או מהדלקת, אך למרות שלפני כחצי שנה היא הפסיקה ליטול את התרופה, בהמלצת הרופא, ההרטבות נמשכות. היא מרטיבה כמעט כל לילה, ואפילו חשבתי להחזיר לה חיתולים. הבעיה מתסכלת אותה ובמיוחד אותי. איך ניתן להתגבר על הבעיה?
ד"ר נאוה וולפסון, מנחה הורים לחינוך והתפתחות ילדים בגיל הרך, משיבה:
כ=20 אחוז מהילדים סביב גיל חמש, סובלים מהרטבה (בגיל שש כ=15 אחוז). אבל השאלה שנשאלת היא האם למרות ההרטבות החוזרות ונשנות, חלה התקדמות כלשהי במחצית השנה האחרונה.
באופן כללי, כשילד מרטיב בגיל כזה, נלוות לכך תחושות מבוכה ואי נעימות. עם הזמן עלול הילד להימנע מהשתתפות בפעילויות חברתיות המצריכות לינה מחוץ לבית או לינה אצל חברים, ביטחונו העצמי יכול להיפגע, ועלולה להתפתח אווירה של מתח בתוך המשפחה. חשוב מאוד שלא לשדר לילד אכזבה מהרטבתו, שכן סביר להניח שהבעיה מפריעה לו לא פחות מאשר לכם, ההורים. אם תשדרו אכזבה לילד, אתם עלולים רק להחריף את הבעיה.
מאחר שאת מתארת את ההרטבה בלילה כגורם שמתסכל אותך ואת בתך, אני ממליצה לפנות לייעוץ מקצועי אצל מומחה לגמילה, שיספק לכן כלים ספציפיים להתמודדות עם הבעיה ולפתרונה.
גמילה מחיתול ומוצץ
בתי, בת שלוש ותשעה חודשים, אחות לתינוקת בת שנה ושמונה חודשים. הגדולה מפותחת לגילה כמעט מכל הבחינות, ואף נאמר לנו על ידי הגננת שהיא הכי חכמה ומוכשרת בכיתה. יחסיה עם אחותה הקטנה טובים ואין התפרצויות קשות של קנאה. בסביבות גיל שנתיים וחצי היא נגמלה מעשיית פיפי בחיתול, ורק לפני כארבעה חודשים היא נגמלה מעשיית צרכים בחיתול (קרוב לשנה היא נהגה לבקש חיתול בכל פעם שהייתה צריכה לעשות קקי). אולם היא עדיין נשארת עם חיתול בלילה – מכך לא הצלחנו לגמול אותה. דיברנו איתה על הנושא פעמים רבות והיא הביעה הסכמה לישון ללא חיתול, ולמרות זאת למחרת בבוקר המיטה הייתה רטובה לגמרי. לכן, החזרנו לה את החיתול בלילה ואנו אובדי עצות כיצד לגמול אותה. בנוסף, היא עדיין עם מוצץ, בעיקר בשעות הערב (בגן היא לא יכולה לשים מוצץ, כי הגננות אוסרות זאת). אציין שאיננו מתגוררים בארץ, אלא נמצאים בשליחות בחוץ לארץ כבר מעל שנה. האם יש קשר בין הדברים? מתי נכון לגמול ממוצץ?
ד"ר נאוה וולפסון, מנחה הורים לחינוך והתפתחות ילדים בגיל הרך, משיבה:
גמילה מחיתולים יכולה להיעשות גם סביב גיל שלוש=ארבע, מכיוון שלכל ילד קצב משלו. חשוב מאוד לאפשר לילדה להיגמל בלילה בקצב שלה, ולא ללחוץ עליה. לעתים ללחץ המופעל על הילד בנושא גמילה, יש השלכות הפוכות מהרצוי. בהתייחס למצב הספציפי שאת מתארת, אין להתעלם מהעובדה שחמישה שינויים משמעותיים התרחשו במשפחתכם בשנה וחצי האחרונות: הצטרפות אחות, מעבר לחו"ל, גמילה מעשיית פיפי, גמילה מעשיית צרכים בחיתול וגמילה חלקית מהמוצץ. כמו כן, יש לקחת בחשבון שרק לפני ארבעה חודשים נגמלה הילדה מעשיית צרכים בחיתול. בהנחה שהילדה מפותחת לגילה, אני ממליצה להניח לה בשלב זה ולהשתדל להימנע מלהפוך את נושא הגמילה בלילה לעיקרי בביתכם לפחות למשך תקופה מסוימת. אם לא תהיה התקדמות, ניתן לפנות לעזרה מקצועית. אציין כי קיימות שיטות טיפול לגמילה מחיתול בלילה, כגון שיטת הפעמון ושיטות נוספות, אולם מקובל להשתמש בהן בגיל מאוחר יותר.
לא מקבלת "לא"
בתי, בת עשרה חודשים, מנסה לעשות דברים שאינם מקובלים עלינו, והמילה "לא" איננה מקובלת עליה. בעלי מעונין שנעניש אותה בצורה עדינה) כמו לשים אותה בלול כדי שתבין שאסור). האם מומלץ לעשות זאת, או שהענשה בגיל כזה עלולה לפגוע בבתי מבחינה רגשית?
ד"ר נאוה וולפסון, מנחה הורים לחינוך והתפתחות ילדים בגיל הרך, משיבה:
בסביבות גיל שנה הילד נמצא בשלב של סקרנות ועצמאות, ולכן הוא חוקר את סביבתו ולומד מכך רבות. תוך כדי התפתחותו המוטורית והשכלית, רוכש הילד מיומנויות שונות והוא מתרגל אותן. הוא מגיע לכל מיני מקומות, ולעתים גורם לבלגן ולנזקים. ילד בגיל המדובר עדיין לא מבין מהי סכנה ומדוע לא מרשים לו, אך יחד עם זאת, הוא לומד המון ומפתח עצמאות.
על כן, חשוב לאפשר לילדה מרחב פעילות, אך לאסור מה שמסוכן ומשמעותי. כדי להקל עליה ועליכם, וכדי להימנע מאיסורים רבים מדי, כדאי לארגן את הבית בהתאם. כמו כן, חשוב להיות עקביים ותקיפים בכל הנוגע לאיסורים. כדאי להציע לילדה מגוון רב של פעילויות בבית. למשל, לאפשר לה לשחק בקופסאות, בגרוטאות, באטבים, בארון מטבח אחד עם כלים לא שבירים וגם לצאת איתה למגרש המשחקים. אין להעניש ילד בגיל זה, ובאופן כללי ידוע שילדים לומדים יותר מחיזוקים ופחות מענישה.
בן דוד אלים
בני משתמש באלימות כלפי ומשחק המון עם הידיים. עלי לציין שתי עובדות: ראשית, אני עומדת ללדת בקרוב. שנית, בני לומד בגן עם בן דודו - ילד אלים למדי. רוב הזמן הם משחקים יחד, אבל בגלל אופיו של בן הדוד הם מרבים לריב. מה לעשות?
ד"ר נאוה וולפסון, מנחה הורים לחינוך והתפתחות ילדים בגיל הרך, משיבה:
את מתארת מצב שבו בנך משתמש באלימות כלפייך וכלפי אחרים (אם אכן לכך התכוונת במשפט "משחק המון עם הידיים"). אין לאפשר לו לנהוג באלימות כלפייך או כלפי האחרים! ברגע שהילד נוהג באלימות, יש להבהיר לו באופן חד משמעי שאסור להרביץ. בנוסף, יש להרחיקו מעט ולומר לו: "זה לא נעים לי", "זה כואב לי", "אני לא מרשה". יש להגיב בדרך זו באופן תקיף ועקבי. הצבת גבולות מסייעת בריסון התוקפנות, ויש לזכור לחזק את הילד כשהוא מצליח לשלוט בעצמו, ולא לנהוג באלימות. לא ציינת את גיל הילד בשאלתך. בכל מקרה, תוקפנות סביב גיל שנתיים יכולה לנבוע לעתים מתוך רצון ליצור קשר עם האחר. תנועות הידיים בגיל זה עדיין לא מעודנות, ולכן במקום לטיפה יכולה להתקבל מכה, לעתים אף מתוך תסכול (עקב שפה לא מפותחת, רצון לשחק באוטו שהחבר משחק בו וכו').
התנהגות תוקפנית מצביעה בדרך כלל על מתח פנימי, ולעתים זוכה הילד בגלל השימוש בה בתשומת לב. במקביל להצבת הגבולות בנושא האלימות, מומלץ להפנות את האנרגיות שלו לאפיקים חיוביים. לדוגמה, אפשר לתת לו להשתמש במשחקי כדור, שק אגרוף, בובת נחום-תקום ועוד.
בנוגע לילד אלים בגן (במקרה זה בן הדוד), יש לוודא שהגננת דואגת לטפל בתופעה בדרך חינוכית מקובלת, לעבוד איתה בשיתוף פעולה ולשקול יחד אפשרות של פסק זמן קצר, ולנסות לנתב כל ילד למשחק ולפעילות בקבוצות נפרדות. בכל מקרה, יש להמשיך ולהציב גבולות, ובמקביל לנסות לראות מהם הסימנים המקדימים לאלימות, לעצור את הילד ולחזקו כאשר אינו נוהג באלימות.
באשר להריונך, מומלץ להראות לילד תינוקות, לספר לו שבקרוב יצטרף תינוק למשפחתכם ולתאר לו בצורה אמיתית ולא ורודה מדי איך ייראו הדברים לאחר הלידה.
מפשיטה את הבובות
אני סבתא לנכדה בת שלוש וחצי. מאז שנכדתי התחילה לשחק עם בובות, בכל עת שהיא מקבלת בובה חדשה היא נוהגת קודם כל להפשיטה ולזרוק את בגדיה. לאחר מכן היא אוהבת לאפר אותן ולשים להן חיתול, אך מיד לאחר מכן היא מוציאה את החיתול. התוצאה היא שכל הבובות שלה - גם בביתה וגם בביתי (כולל בובות בנים) – ערומות כולן. ניסיתי לקנות לה בגדים יפים לבובות, אבל היא לא מוכנה לקבל אותם. האם יש צורך להתייחס לתופעה זו או שאין לה כל חשיבות?
ד"ר נאוה וולפסון, מנחה הורים לחינוך והתפתחות ילדים בגיל הרך, משיבה:
סבתא יקרה, המשחק בבובות הוא נפלא, מבורך ובעל חשיבות להתפתחות ילדים. יכולות להיות מספר סיבות להפשטת הבובות. ייתכן שהילדה מחקה החתלה של אח קטן במשפחה ותיתכן סקרנות גדולה של הילדה. לעתים התופעה יכולה לשקף מאבקי כוח בין הילד להוריו סביב נושא הלבוש (לבוש הבובות או לבוש הילדה), אולם יכולות להיות גם סיבות נוספות. איני מכירה את הילדה וחסרים פרטים נוספים על סגנון המשחק שלה, תיאור מפורט יותר של האינטראקציה בין הילדה לבובה (האם יש אינטראקציה כלשהי בין הבובות? מהי? מהם הרגלי הלבוש בסביבתה? ועוד). על כל פנים, מומלץ להצטרף למשחק עם הבובה ואפשר גם להציע לילדה להלביש את הבובה "כי קר לה", למרות שהסיכוי שתקבל זאת אינו גבוה. בזמן המשחק המשותף כדאי לפתח יחד עם הילדה את המשחק עם הבובה, להקשיב לילדה ובאופן כללי לוודא שהתנהגותה ותפקודה רגילים. לא כדאי להפוך את הנושא למוקד עניין גדול, כיוון שייתכן שדווקא יתר תשומת לב לתופעה מצד הסביבה יכול לגרום לילדה לחזק דפוס התנהגות זה. אם התופעה אינה חולפת אלא ממשיכה לאורך זמן, מומלץ לפנות לגורם מקצועי.
פינוק או איפוק
בתי, בת השנה וחצי, התחילה לפתח לאחרונה עצמאות ואינטראקציה עם הסביבה. אולם למרות שאנו מתחככים הרבה עם חברים ובני משפחה בני גילה, בחצר או בבית, היא אינה מתלהבת לשחק עם הילדים. אם לוקחים לה משחק ששייך לה או לא, היא מתחילה לבכות בכי תמרורים ונראה שהיא נפגעת. גם המטפלת ששוהה איתה במשך רוב שעות היום, מספרת לי שאם אחד הילדים לוקח לה צעצוע היא פורצת בבכי (היא נמצאת עם המטפלת לצד שני ילדים נוספים). כיצד עלי להתנהג? האם עלי להרגיע אותה ולהסביר לה שהמשחק שייך לה ואנחנו רק משאילים אותו, או אולי דווקא לומר בפשטות: "אם לוקחים לך, קחי בחזרה?" ואולי בכלל מוטב להתעלם?
ד"ר נאוה וולפסון, מומחית להנחיית הורים לילדים בגיל הרך, משיבה:
לפי תיאורך, בתך נמצאת בשלב של פיתוח עצמאות ואינטראקציה עם הסביבה, וזה נפלא. יחד עם זאת, היא נמצאת גם בשלב הרכושנות האופייני לגיל זה. בדרך כלל, התופעה נובעת מכך שהילד רואה עצמו במרכז, ולכן קשה לו לשחק עם ילדים ולחלוק עמם במשחקים. תופעה זו אינה מעידה על תכונת אופי כלשהי, כמו קמצנות או אגואיזם.
ילדים בגיל זה נוטים לשחק זה לצד זה, ולא זה עם זה, ואין הדבר אומר שהם אינם נהנים מחברת ילדים. ילד בגיל שנה וחצי שלוקחים לו משחק, בדרך כלל בוכה. במיוחד אם לקחו לו, למשל, דובי שהוא קשור אליו ואולי אף נוהג לישון אתו. במקרים אלה יש לכבד את רצונו של הילד, ולא להכריחו לתת את הדובי. הסברים כגון: "הדובי שלך ואנחנו רק משאילים אותו" או: "תן לו היום והוא ייתן לך מחר", לא עוזרים בדרך כלל בשלב הרכושנות. אחת הדרכים לצמצום מקרים כאלה, היא להסתיר את הדובי או הצעצוע שהילד קשור אליו מאוד מפני ילדים אחרים, כשהולכים לחברים. אם החפץ לא הוסתר, משפטים כמו: "אם לוקחים לך - קח בחזרה", מיותרים ועלולים להוביל לאלימות. צריך לנסות לדאוג לכך שלא יקרה מצב שבו נלקחים מהילד חפציו באופן עקבי. עם זאת, חשוב להפגיש ילדים יחד, אך לזכור שהם צריכים להיות תחת השגחה. עם הזמן והתפתחות השפה, ילדים רוכשים כישורים חברתיים ותופעת הרכושנות פוחתת. רק אם התופעה לא תחלוף יהיה אולי צורך לשקול התייעצות עם איש מקצוע.
גן או מטפלת?
בחודש ספטמבר הקרוב ימלאו לבננו הפעוט עשרה חודשים ואנו מתלבטים מאוד לגבי המסגרת הרצויה לו בשלב זה. במהלך היום הוא שוהה עם מטפלת, לצד שני ילדים נוספים, ומקבל טיפול נאות ומספק לגילו (תזונה, צפייה בקלטות, משחק וטיול בעגלה). לא הצלחנו למצוא באזור מגורנו משפחתון לטעמנו, אך נתקלנו בגן שמצא חן בעינינו מאוד ושייך למרכז לגיל הרך. הבעיה היא שאנו חוששים שמא ילדנו קטן מדי לגן שיכלול כעשרים ילד. נשמח לדעת מהי ההמלצה בגיל כזה? האם מוטב להשאירו שנה נוספת אצל המטפלת או להכניסו לגן?
ד"ר נאוה וולפסון, מנחה הורים לחינוך והתפתחות ילדים בגיל הרך, משיבה:
לטיפול בילד בשנותיו הראשונות ישנה משמעות רבה בשל ההשלכות הרבות על התפתחותו. ילד בן עשרה חודשים זקוק להמון חום, אהבה, ביטחון, סיפוק צרכים מיידיים ויחס אינדיבידואלי. קרי, כשהחיתול שלו דורש החלפה, כשמציק לו או כואב לו משהו - הוא זקוק למענה מיידי. ברגע שהמטפלת עסוקה במספר רב של ילדים, מטבע הדברים ייאלץ הילד להמתין לתשומת הלב ולטיפול של המטפלת זמן ארוך יותר מאשר אם היה מטופל לבד. לפיכך, אני ממליצה לאפשר לילד בגיל זה להמשיך לקבל טיפול אינדיבידואלי. עם זאת, יש לוודא שיקבל את טיפול הנכון על ידי מטפלת איכותית שמסוגלת לספק את צרכיו עם המון חום ואהבה. בשלב מאוחר יותר הילד יהיה בשל לחוות ולהתמודד במסגרת חינוכית גדולה יותר. גם אז יש לוודא שמספר הילדים בקבוצה שבה ישהה יהיה קטן. בכל מקרה, חשוב שתשקלו את הדברים שנית ובסופו של דבר תחושו שלמים עם החלטתכם.
חוסר ביטחון עצמי
בני, בן ארבע, הוא ילד נבון ורגיש מאוד. יש לו חוש הומור מפותח ויכולת ביטוי עצמי גבוהה
אך הוא בעל ביטחון עצמי נמוך מאוד ופגיע ביותר. נראה כאילו אין לו שום הגנות וכל מילה שילד אומר לו, גם אם שטויות מוחלטות, הוא לוקח ברצינות ונעלב עד כדי בכי. כמו כן, חשוב לו מאוד לרצות את כולם ולהיות תמיד בסדר. לא נעים לי להגיד את זה על בני האהוב, אך נדמה שאין לו שום עמוד שדרה. הוא הילד שילדים שנונים ואכזריים תופסים עליו טרמפ ומפנים לעברו מילים פוגעות. בקיצור הוא הפראייר.
אני מניחה שאין קשר בין הדברים, אך מבחינה פיזית הוא ילד גדול מגילו ובין הגבוהים בגן.
כואב לי על כך שהוא אינו יכול להגן על עצמו מילולית ואפילו פיזית (למרות שאני בהחלט נגד אלימות). איך ניתן לחזק את ביטחונו העצמי, ללמדו שלא להיעלב מכל דבר ולהגן על עצמו?
ד"ר נאווה וולפסון, מומחית ומנחה בחינוך והתפתחות ילדים בגיל הרך, משיבה:
את מתארת את בנך כילד נבון, רגיש, בעל חוש הומור ויכולת ביטוי גבוהה, אך יחד עם זאת, בעל ביטחון עצמי נמוך. חלק מההתנסויות של ילדים במהלך צמיחתם הוא להתמודד גם עם שטויות שאומרים להם. דרך אגב, ייתכן שאלו שטויות עבורך, אך לא עבור ילדך. חשוב לבדוק מהי בדיוק תגובתו כשהוא נעלב מילדים, האם הוא רק בוכה או שבכיו מלווה בהתפרצויות? יתכן שתגובתו מעודדת ילדים לפגוע בו. חשוב לבדוק מה קורה בגן, מה מספרת הגננת על כך ולגבש דרך התמודדות זהה בגן ובבית. אם התופעה ממשיכה, כדאי לקבל הדרכה מקצועית. יאמר לזכותו של הילד שהוא אינו משתמש בכלי האלימות, שהרי אלימות גוררת אלימות. כדי לחזק את ביטחונו העצמי של הילד, יש לחזקו ולעודדו בתחומים רבים שבהם הוא טוב, ואת חלקם ציינת בשאלתך. מומלץ לבדוק מהי עמדתך לגבי המושג "פראייר". האם הוא אכן "פראייר" או שאת חוששת שהוא יהיה "פראייר?" לעתים מעורבות רגשית יתרה שלנו כהורים מפריעה לילד. בנוגע לרצונו של הילד לרצות את כולם ולהיות תמיד בסדר, יש לבדוק מהי רמת הציפיות ממנו ואולי למתנן.
מכה תחת מכה
בתי בת שנתיים ושמונה חודשים, שוהה בגן במסגרת המתנ"ס. לאחרונה, היא שבה הביתה עם חבלות קלות מהגן (שריטות וסימני צביטה). כששאלתי את הגננת לפשר הסימנים, היא ענתה כי "יש בגן ילד שמכסח את שאר הילדים". הסברתי לבתי שאם הילד ממשיך להכותה, עליה להחזיר לו מכה. האם נהגתי נכון? כאשת חינוך אני יודעת שתגובתי שנויה במחלוקת, אבל כשזה מגיע לבתי, איני מוצאת המלצה אחרת. מה דעתכם?
ד"ר נאווה וולפסון, מומחית ומנחה בחינוך והתפתחות ילדים בגיל הרך, משיבה:
ילדים סביב גיל שנתיים נוטים לעתים לאלימות ולתוקפנות, גם מתוך רצון ליצור קשר. חשוב לזכור שאם אנחנו מחנכים את הילד להחזיר מכות, אנחנו נותנים בידיו כלי שנקרא אלימות. בכלי זה הוא ישתמש בכל מיני מצבים: כשמרביצים לו, כשמישהו בטעות ימעד וייפול עליו, כשהוא ירצה לשחק באוטו שילד אחר משחק בו וכן הלאה. מעבר לכך, כשילד מחזיר מכות, סביר להניח שיחזירו לו, והוא עלול להיכנס למעגל אלימות. חבל. לכן, מה שהכי חשוב לעשות בשלב זה הוא לוודא שהצוות בגן מטפל בתופעת האלימות בדרך חינוכית מקובלת.
חופשי מדי
בני, בן שנה וחודש, הוא באופן עקרוני ילד טוב, חייכן, אוכל וישן טוב ובדרך כלל אוהב ילדים ואנשים אחרים. אבל לי נראה שיש לו איזושהי בעיה בהקשר של חרדת נטישה או חרדה מזרים - פשוט אין לו כזו בשום מידה. מעולם לא קרה שהוא סירב ללכת למישהו שהוא אינו מכיר ואין לו בעיה להישאר עם אנשים זרים בלעדינו מבלי להבחין, גם לחצי שעה. לא תמיד הוא אפילו מראה סימני התלהבות כשאנחנו חוזרים. כשאנו מבלים עם הרבה אנשים הוא נהנה לעבור מהאחד לשני וממעט לבקש אותנו. עם זאת, כאשר משהו מציק לו הוא אכן פונה אלינו לעזרה. איני יודעת אם יש קשר, אך הוא גם ממעט לבכות מנפילות, גם כאשר מדובר בדברים הנראים רציניים בעיני.
כולם אומרים שהוא מקסים ונהדר, אך אני חוששת שמא יש לו איזו בעיה רגשית או בעיה בקשר איתנו, ההורים. אציין כי מגיל צעיר גידלנו אותו בגישה חופשית, עם הרבה מקום להתנסויות מכל הסוגים. האם התנהגותו יכולה להעיד על בעיה רגשית?
ד"ר נאוה וולפסון, מומחית לחינוך והתפתחות בגיל הרך ולהדרכת הורים, משיבה: את מתארת ילד חייכן ונוח שהולך בקלות לאנשים זרים, ויחד עם זאת כאשר משהו מציק לו הוא אכן פונה אליכם - וזה יפה. למרות זאת, את מעלה חששות בנוגע להיעדר חרדת זרים ומכך שבנך ממעט לבכות בנפילות. אכן, סביב גיל שמונה חודשים מתפתחת אצל רוב התינוקות התופעה של פחד מזרים וחרדת נטישה, המעידה על כך שהתינוק מבחין בין המטפלים בו לבין האחרים. לא לכל ילד יש חרדת נטישה או פחד מזרים ברמות גבוהות, אולם במקרה שישנם ספקות באשר לקשר בין הילד להורים, מומלץ לפנות לבירור עם איש מקצוע. בנוגע לכך שהילד ממעט לבכות מנפילות, חשוב לזכור שגם כאן ישנם הבדלים בין ילדים, ובכל זאת אני ממליצה לבדוק את רמת התחושה של הילד. את שני הנושאים ניתן לבדוק עם רופא ילדים התפתחותי.
